גביש ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

פסק דין

1. בפני בקשות לסילוק התביעה על הסף הן מחמת היעדר עילה, הן בשל כלל ייחוד העילה, והן מחמת התיישנותה.

הבקשות הוגשו על ידי מדינת ישראל, משטרת ישראל, צבא הגנה לישראל והאגודה למען החייל.

העובדות הצריכות לעניין

2. המנוח בן ציון גביש ז"ל (להלן: "המנוח") התגייס לצה"ל בחודש אוגוסט 2004, ויועד לשרת בפלוגת הסיור (פלס"ר) של חטיבת גולני.

במהלך שירותו הצבאי, הדרדר מצבו הנפשי של המנוח, הוא ביקר אצל קב"ן מספר פעמים, ואף ביצע נסיון אובדני, אשר לאחריו אושפז בבית חולים לחולי נפש.

בתאריך 27/1/05 שוחרר המנוח משירות צבאי למשך חצי שנה, בשל "ליקוי נפשי חמור", ויומיים לאחר מכן, בתאריך 29/1/05 הוא נטל את חייו בידיו, עת התארח בבית השריון בתל אביב.

3. התובעים טוענים, כי רשלנותם של הנתבעים גרמה למותו של המנוח, אם במעשה, או במחדל.

הם מלינים על כי שלטונות הצבא לא יידעו אותם על מצבו הנפשי הקשה של המנוח, על נסיון ההתאבדות שלו, על אשפוזו בבית החולים "הדסה" ובבית החולים "כפר שאול" בירושלים, וכן בבית החולים "שיבא", וזאת בניגוד לתקנות טיפול בחולי נפש, התשנ"ב – 1992, המחייבות מתן הודעה בדבר אישפוזו של חולה נפש בבית חולים לחולי נפש.

אבי התובע טוען עוד, כי שלטונות הצבא הטעו אותו באשר לסיבת שחרורו של המנוח משירות צבאי, וגרמו לו לחשוב שהמנוח שוחרר בשל בעיה רפואית ברגלו, ולא מחמת מצבו הנפשי הקשה.

עוד טוענים התובעים, כי גורמי הרפואה בצה"ל והצוות הרפואי בבית החולים "כפר שאול" לא פעלו בהתאם להוראת סע' 11 לחוק כלי ירייה, התש"ט – 1949.

עוד נטען, כי האגודה למען החייל בישראל – הנתבעת 4 – הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, בכך שאפשרה לחיילים להתאכסן בבית השיריון, כשברשותם נשק טעון, מבלי לחייבם להפקידו במקום מוגן.

על פי הנטען בכתב התביעה, "למעשה, ואף להלכה, הועבר המנוח לכאורה לטיפולם של הוריו אשר אף נתבקשה הסכמתם לשחרור, בלא שהובא בפניהם המידע בעניין מצבו הרפואי של המנוח" (סע' 94 לכתב התביעה).

4. הנתבעים כפרו בחבותם לפיצוי התובעים, וטענו, כי יש לדחות את התובענה על הסף הן מחמת התיישנותה והן מחמת היעדר עילה.

5. למען שלמות התמונה אציין, כי התובענה הוגשה על ידי עזבון המנוח (התובע 1), על ידי הורי המנוח (תובעים 3-2) ועל ידי אחיו (התובעים 7-4), אולם מקריאת כתב התביעה עולה, כי לא פורטה עילת התביעה של האחים – התובעים 7-4, לא הוגשה מטעמם חוות דעת רפואית וממילא לא נטען, כי הם לוקים בנכות כלשהי עקב האירועים המפורטים בכתב התביעה, אם כי נטען – על דרך הסתם – כי הם נזקקים לטיפולים במישור הנפשי עקב מותו הטראגי של המנוח, ולמעשה, כבר בשלב זה ניתן לקבוע, כי יש למחוק את תביעתם של התובעים 7-4 מחמת היעדר עילת תביעה.

טענות המבקשים ותשובת המשיבים

6. ייחוד העילה – בשל האירועים נשוא כתב התביעה פנו הורי המנוח – התובעים 3-2 – בתביעה למדינת ישראל – משרד הבטחון לקבלת זכויות בני משפחה, על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י – 1950 (להלן: "חוק משפחות חיילים").

תביעתם של ההורים התקבלה והם הוכרו על פי החוק ועל כן הם מקבלים תגמולים חודשיים והטבות שונות, זאת משום שנקבע, כי המנוח נפטר עקב שירותו.

עוד מפנים המבקשים אל הוראות סע' 7 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב – 1952 (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים"), הקובע פטור מאחריות המדינה בשל מקרה מוות שאירע עקב השירות הצבאי, והם מפנים לפסיקה רלבנטית. לפיכך, טוענים המבקשים, כי "בגין מותו של מר בן ציון גביש ז"ל לא עומדת ליורשיו, או לתלויים בו עילת תביעה בנזיקין נגד המדינה, וההסדר הייחודי והיחידי שבאמצעותו הוא יכול לקבל תגמולים ושיקום הוא חוק התגמולים" (סע' 8 לבקשה מטעם הנתבעים 3-1), והנתבעת 4 (האגודה למען החייל בישראל) אף מפנה להוראות סע' 21(א)(1) לחוק משפחות חיילים, הקובע, כי הזכאי לתגמולים על פי החוק, לא יוכל לגבות הן את התגמולים והן פיצוי נזיקי בגין אותו אירוע.

7. המשיבים טוענים, כי אין מקום לסילוק התובענה על הסף מחמת כלל ייחוד העילה, שכן כלל זה שמור אך ורק לתובענות כלפי מדינת ישראל.